text
stringlengths
2
55
בין כל הצרות שנתחדשו עלינו בעת האחרונה תעשה ביחוד
רושם מעציב בלב כל איש ישראל
התחדשות 'עלילת־הדם'.
העלילה הנתעבה
הזאת, בכל ישנה, היתה ותהיה תמיד בעינינו
כחדשה,
ומימי הבינים ועד עתה תצטין
בפעולתה החזקה על רוח
עמנו, לא רק במקום
שהגיעה אליהן השמועה.
אמרתי: 'על
רוח עמנו', כי אמנם
רואה אני מקור
החזיון הזה לא בסבות
חיצוניות, כי אם עמוק ברוח
העם. בימי הבינים, שהיה כלל
ישראל במקרים כאלה רגיל לחשוב עצמו כעומד במשפט
ביחד עם אותם
האומללים
שעלה עליהם
הגורל להיות כפרותו, – יש מקום אמנם לראות בזה רק
תוצאת הסכנה הגשמית הגדולה
להכלל כולו, שהיתה כרוכה אז
באמת בעקב כל עלילה כזו. גם לפני חמשים שנה,
בימי מנוחה ושלוה, שעוררה
עלילת דמשק רעש גדול כל־כך
בארצות המערב, עדיין יש מקום לאמר, כי היתה
בזה, להפך, יד הקנאה הגדולה לכבודם וזכויותיהם
ששררה אז
בלבות אחינו המערביים, אשר זה מעט יצאו מעבדות
לחרות. אך בימינו אלה הרי
מצד אחד אין הסכנה הגשמית גדולה עוד הרבה,
ביחוד לקהלות רחוקות, ומצד אחר כבר
הורגלנו לשמוע חרפתנו
בקור רוח וקנאת כבודנו לא
תאכלנו עוד, ואם
בכל זאת גם עתה עודנו
מתעוררים ומתנודדים בחזקה
לשמע 'עלילת־דם', ורגש הכלל
יתפרץ החוצה מכל עברים להשליך
מעליו את החלאה הזאת,
– אות הוא, כי
לא הפחד ולא הכבוד החיצוני הם
המניעים לזה, כי אם רוח העם
הוא המרגיש פה את קלונו
והוא זה המתעורר והמעורר; כי אעפ"י שבכל
יתר הדברים כבר
הביאונו צרותינו לאותו המצב
שעליו אמר הנשיא החכם
בימי קדם: 'אין בשר המת מרגיש באיזמל', – הנה פה
אין 'האיזמל' חותך את
'הבשר' בלבד, כי אם עד הנפש יגע…
אבל – 'אין רע בלא טוב',
כלומר, בלא לקח טוב.
גם הרע הגדול הזה
שאנו עסוקים בו אינו
ריק מלקח טוב, ואנחנו,
אשר לא אדונים אנחנו לגורלנו וגם את הטוב גם את
הרע נקבל מן החוץ שלא
בטובתנו, ראוי לנו לבקש
ברעותינו תמיד את התועלת
הלמודית הצפונה בהן, והיתה
לנו זאת, לפחות, חצי נחמה.
אחד הכוחות היותר גדולים
בחיי החברה הוא –
'ההסכמה הכללית'. היו ימים
שגם
הפלוסופים ראו בהסכמה זו
מופת נאמן על הדבר
המוסכם ונתנו לה מקום בתוך שאר מופתיהם על
מציאות האלהות. עתה אמנם יודעים הפלוסופים ,
שאין שקר ואין אולת אשר לא תוכל לבוא עליו 'ההסכמה
הכללית', אם אך תנאי
החיים נאותים לזה.
אבל רק הפלוסופים יודעים זאת, ובעיני
ההמון עוד גם עתה אין אבטוריטט
גדול מן 'ההסכמה': אם
'כל העולם' מאמינים שהדבר כן,
בודאי כן הוא; ואם אני איני
מבינו, אחרים מבינים;
ואם אני רואה כעין סתירה
לו, הרי 'הכל' רואים גם כן ואעפ"כ מאמינים,
וכי חכם אני מכל העולם?
– זה הוא בקירוב מהלך הרעיונות
של האיש הפשוט, בדעת או בלי
דעת ברורה, ומתוך כך הוא
מסכים גם מצדו ונעשה בעצמו
חלק מן 'ההסכמה'.
וכל־כך
גדול כוח 'ההסכמה', עד שעל
הרוב לא
יוכל האדם למלט נפשו מפעולתה
גם כשהוא עצמו הוא 'הדבר
המוסכם'. אם 'כל העולם'
אומרים על פלוני
שגדול הוא
בחכמה או ביראה, שיש בו מדה
פלונית, טובה או רעה, – סופו להסכים לזה גם
בעצמו, אע"פ
שמתחלה לא מצא בנפשו אותו היתרון או החסרון